כאפידמיולוגים בתחום מחלות זיהומיות וכמדעני בריאות הציבור, אנו נושאים חששות כבדים לגבי ההשפעות הבריאותיות ההרסניות – הגופניות והנפשיות – אשר נגרמות על-ידי מדיניות COVID-19, ולכן אנו ממליצים על גישה אותה אנחנו מכנים “הגנה ממוקדת”.
אנחנו מגיעים גם מימין וגם משמאל, מרחבי כל העולם, והקדשנו את חיינו להגנה ולטיפול באנשים. מדיניות הסגרים הנוכחית גורמת נזקים הרסניים לבריאות הציבור הן בטווח הזמן הקצר והן בטווח הזמן הארוך. ההשלכות (ננקוב רק בחלקן) – שיעור התחסנות נמוך בילדים, החמרה במחלות לב וכלי דם, הפחתה בבדיקות סקר לגילוי מוקדם של סרטן, והתדרדרות בריאות נפשית – מובילות לתמותה עודפת בשנים הבאות, כאשר מעמד הביניים, השכבות החלשות, והאוכלוסייה הצעירה נושאים בנטל הכבד ביותר בהקשר זה. השארת ילדים מחוץ לכותלי בית הספר היא עוול חמור.
דבקות במדיניות הזאת ובצעדים הללו עד פיתוחו של חיסון זמין תגרום לנזק בלתי-הפיך, כשהשכבות המוחלשות באוכלוסייה תפגענה יותר מהשאר.
למרבה המזל, הידע וההבנה שלנו לגבי הנגיף מתקדמים. אנחנו יודעים שהסיכון למות מ-COVID-19 גדול פי אלף אצל אנשים בגיל מתקדם ובעלי בריאות רופפת לעומת זה של צעירים. ואכן, לילדים, COVID-19 היא מחלה פחות מסוכנת ממחלות רבות אחרות, כולל שפעת.
תוך כדי התקדמות מהלך ההתחסנות הטבעית של האוכלוסייה, הסיכון להידבקות עבור כל אדם – כולל באוכלוסיות הסיכון – צונח. אנחנו יודעים שכל האוכלוסיות בסופו של דבר יגיעו למצב של חסינות עדר – כלומר, לנקודה בה קצב ההדבקות הוא יציב – ושמצב כזה יכול להיות מזורז על-ידי (אבל אינו תלוי ב) חיסון. ולכן היעד הוא להקטין את התמותה והנזק החברתי עד הגעה לחסינות עדר.
הגישה בעלת החמלה הגדולה ביותר, היא זו המאזנת את הסיכונים והתועלות בהגעה לחסינות עדר, ומאפשרת לאלו שבסיכון נמוך לחיות את חייהם בצורה רגילה ולבנות חסינות דרך הדבקות טבעיות, תוך הגנה על אלו שבסיכון הגבוה ביותר. אנחנו מכנים גישה זאת “הגנה ממוקדת”.
אימוץ צעדים להגנה על אוכלוסיות הסיכון צריך להפוך למטרה העיקרית של מדיניות בריאות הציבור להתמודדות עם COVID-19. לדוגמה, בתי-אבות צריכים להעסיק צוות אשר כבר רכש חסינות, ולבצע בדיקות תכופות לשאר הצוות ולכלל המבקרים. יש למזער החלפות צוותים. יש לדאוג שגמלאים יקבלו משלוחי מצרכים ואת שאר צורכיהם לביתם. רצוי שייפגשו את משפחתם באוויר הפתוח, ולא בתוך מבנה סגור. הרכבת רשימה מפורטת ומקיפה של צעדים, הכוללת דרכי התמודדות עם מגורים רב-דוריים, הינה ניתנת ליישום, והיכולת להרכיב תכניות כאלה היא בהחלט בגדר המומחיות של אנשי בריאות הציבור.
יש לאפשר לאלו שאינם נמנים על אוכלוסיות הסיכון לחזור לשגרת חיים רגילה לאלתר. על כולם לנקוט בצעדי היגיינה פשוטים, כמו שטיפת ידיים ושהייה בבית בזמן מחלה, כדי להוריד את רף חסינות העדר. יש לפתוח בתי-ספר ומוסדות השכלה גבוהה ללימוד בתוך הכיתות. יש להחזיר פעילויות העשרה, כמו ספורט. צעירים בסיכון נמוך צריכים לחזור למקום העבודה, ולא לעבוד מביתם. יש לפתוח מסעדות ועסקים אחרים. יש להחזיר גם את אירועי התרבות, אומנות, מוזיקה, וספורט. יש לאפשר בחירה של השתתפות בכל הפעילויות הנ”ל גם לאנשים בסיכון גבוה יותר, תוך הבנה שהחברה כולה מפיקה תועלת מההגנה המוענקת לאוכלוסיות הסיכון על-ידי אלו שרכשו ובנו חסינות עדר.
הצהרה זו נכתבה ונחתמה ב-4 באוקטובר 2020, ב-Great Barrington, ארה”ב, על-ידי:
ד”ר מרטין קולדורף – פרופסור לרפואה באוניברסיטת הרווארד, ביו-סטטיסטיקאי ואפידמיולוג המתמחה בזיהוי ומעקב אחר התפרצות מחלות מדבקות והערכת בטיחות חיסונים.
ד”ר סונטרה גופטה – פרופסור באוניברסיטת אוקספורד, אפידמיולוגית בעלת מומחיות באימונולוגיה, פיתוח חיסונים ומודלים מתמטיים של מחלות מדבקות.
ד”ר ג’יי בטצ’ריה – פרופסור בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, רופא, אפידמיולוג, כלכלן בריאות ומומחה במדיניות בריאות ציבור המתמקדת במחלות מדבקות ואוכלוסיות בסיכון.
בין חותמי ההצהרה לצד שלושת יוזמיה, נמנית גם קבוצת המומחים הישראלים של “מודל היגיון בריא” לטיפול במגיפה.
Translation by Udi Qimron
